המשפחת מספרת 

תמר גוטמן נולדה ב-9.5.1996, בכפר בן נון, ילדה שלישית מתוך 4 בנות. תמר שנולדה 8 שנים אחרי שתי אחיותיה הבוגרות, הייתה נסיכת הבית. 

היא הייתה להן בובת משחק חיה, צוחקת ומאושרת, ומתוך האהבה הגדולה הזו, גדלה הילדה תמר, חייכנית, מצחיקה, אוהבת ואהובה.

תמר אהבה מאוד בעלי חיים. בבית היו תמיד 2 כלבים לפחות, חתול, אוגרים, ארנבות ותוכים, ואם היינו מרשים כנראה שהייתה מביאה עוד. 
לא היה כלב או גור שנעזב בכפר ולא הגיע לביתנו. לא ניתן היה לעצור אותה. כל יום קיבלנו טלפון שיש גור או כלב מסכן שמשהו זרק, והיא חייבת, חיבת לאסוף אותו אחרת...
לבסוף הגענו להסכם איתה: תמר תביא את כל בעלי החיים העזובים הביתה, והיא גם תדאג למצוא להם משפחה מתאימה לאימוץ. 
כזו הייתה תמר. לב רחב, אהבה אין סופית לבעלי חיים ולאדם בפרט.

היא הייתה מצחיקה ושטותניקית, חברותית, דעתנית ווכחנית. דעותיה תמיד נשמעו. תמיד הייתה מוקפת חברים, מהצבא מהלימודים או חברי הילדות שלה מהמושבים.
המטבח ובפרט אפייה היו חלק מאהבותיה של תמר, ובמשך השנים היא הייתה אחראית על עוגות יום הולדת, וקינוחים בארוחות חג ומועד.
הים היה אהבה נוספת, ובו בלתה כל קיץ וכל הקיץ עם חבריה וחברותיה.

תמר אהבה ילדים והילדים אהבו אותה מאוד. היו לה 4 אחיינים בנים מאחיותיה הבוגרות, שאיתם היא השתוללה ועשתה שטויות, והם היו קהל מעריציה, ולהם היא חסרה היום מאוד.

תמר למדה את כל שנותיה בקרית החינוך בבית חשמונאי. היא אהבה מאוד את בית הספר לא מעט  בגלל  ובזכות חבריה שאיתם נשארה בקשר הדוק עד יום הרצח הנורא. 

חבריה היו כל עולמה. היא הייתה עטופה בחברים המדהימים מהמושבים בסביבה, חברים שבילו יחד ותמכו האחד בשני, הרבה שנים לאחר סיום בית הספר. 
תמר עבדה שנים רבות ברשת אלונית, ולאחרונה בארומה.

לפני כשנתיים החליטה תמר ללמוד משפטים, והפכה לסטודנטית רצינית ושקדנית. 

עם חבורת הבנים המדהימה, בן כהן, דור תאר, יפתח טוייג ועדן משה שהיו חבריה עוד מביה"ס היסודי, נהגה להיפגש בערבים, מי אחרי הלימודים ומי אחרי העבודה, תמיד באחד הבתים, ולא מעט פעמים אצלה בבית לארוחה שהיא בישלה איתם ועבורם. הצחוק והשמחה אפיינו וליוו אותם.
כל קיץ וכל הקיץ הם בילו יחד בחוף הים, שהיה אהבתם, צחקו ונהנו מהחיים ומהחברותא. 

ולקראת תחילת שנת הלימודים וסיום הקיץ, החליטו החברים ותמר איתם, לצאת ולחגוג במסיבת הנובה שממנה לא חזרו.

---

30 לתמר, לא גיל! ולא יום הולדת! שלושים יום מבלי לראות אותך, או לשמוע את קולך וצחוקך

תמר ילדה אהובה
נסיכה יפה של אמא, אפילו בטלפון הופעת 
כ- "תמרי הילדה היפה שלי - My princes"
ואת ידעת זאת. 
כי היית יפת מראה, אך לא פחות מזה יפת לב.

כל מי שהכיר אותך אהב אותך. 
הצלחת להיכנס לכולם לנשמה,
כך היה כשהיית ילדה וכך גם שבגרת.
לכל מקום שהגעתי קראו לי האמא של תמר, 
אפילו אצל חברי הרופאים שטיפלו בך, הייתי האמא שלך ולא יאירה אחראית חדר ניתוח.
הצלחת להגיע לכולם, ולגעת בכולם, בדרכך המיוחדת.

אני לא מייפה את הדברים,
היית ילדה רגילה, ולא מעט מעצבנת.
לכל נושא הייתה לך דעה, 
ולא נחת, ולא הינחת עד שאמרת אותה, 
וגם אם זה נמשך רבע שעה, וגם שעה שלמה.

זו היית את, זה היה קיסמך. ידעת את זה וצחקת על זה. 

כולם ידעו שכשיש בעיה או צריך עזרה, תמר היא הכתובת.

את היית ילדת הדבק המשפחתי, והדודה האולטימטיבית,
תמיד השתוללת עם האחיינים שלך, תמיד זכרת להביא להם מתנות שוות. 

ובדיוק עכשיו, כשכל הכוכבים הסתדרו לך: 
ולמדת לחיות עם הבטן הפעילה שלך
סיימת שנה ראשונה במשפטים, כמו שרצית, 
והתכוננת בכל מאודך לשנת הלימודים הבאה, 
היית ברוגע, ובחוויית אושר גדול עם החבורה המדהימה שלך, 
עם  בן, דור, יפתח ועדן זכרם לברכה, ודניאל שיבדל לחיים ארוכים, 
ומתוך האושר הזה יצאתם יחד בשמחה גדולה למסיבה, 

דווקא עכשיו הכל נגדע, הכל הסתיים, החיוך, החלום, העתיד. 

אנחנו עומדים פה בשלושים יום לאבלנו הגדול, 
על ילדה מדהימה שלא תחגוג 30 שנה.         
בלתי מובן, לא נתפש.

השארת לנו געגוע אינסופי 
ואיתה צוואה גדולה.
לעשות הכל על מנת לשמור על המשפחה יחד, צוחקת וצוהלת כפי שאהבת. 
אנחנו מבטיחים להשתדל.

נוחי בשלום ילדה יפה שלי. 

---

היום אנחנו מציינים יום הולדת 28 לתמר,  וחצי שנה חשוכה לנו

תמרי הנסיכה האהובה,
מי היה מאמין שנעמוד פה בלעדייך לחגוג את יום הולדתך,

מה אומרים במעמד שכזה?     
יום הולדת שמח ילדה אהובה?     
שתזכי לשנה הבאה?

27 שנים גיבבנו מילים   מבלי להבין את משמעותם, 
שרנו שירים  מבלי להבין כמה שמחים, משוחררים, אופטימיים ותמימים היינו אז, 

ועכשיו?...

אנחנו כמו בשיר שכתב מרדכי לבנון ושר בני ברמן
"שמש עולה יורד כבר הליל אך הליצן עוד ממשיך וצוהל"

גם אנחנו חזרנו לחייך, חזרנו לצחוק, חזרנו לחיות את היום יום, 
דמעה כבר לא יורדת על לחי אך עצוב אצלינו המבט, 
וקפוא אצלנו הרגש ממש!

מהשביעי לאוקטובר הזמן אצלנו נעצר,  
כלום באמת לא חזר. 
ולמרות שהשמש זורחת, האביב פורח, 
והים שכה אהבת תמר, את וחבריך,  כבר מנצנץ באופק, 
ולנו קר בלב ודי חשוך בעניים.

לא מזמן, בצחוק של רגע, 
ישבת עם איתיי קומם, יבדל לחיים ארוכים, ועם עדן משה זכרונו לברכה,
והכתבת להם את צוואה  ליום ההולדת על קבריך.
 
מי היה מאמין שתוך פחות משנה,  נצטרך לקיים את משאלתך,  הארורה!

כן ילדה יפה שלי, היום אנחנו נשתה בירה לזכרך,  ובלעדייך!
נצחק נשתולל וגם נבכה,     
כמו שעשינו בחייך

וכן, נמשיך את צוואתך וסגנון חייך,  גם לאחר הירצחך 
על ידי חבורת טיפשים מעמנו, ורשעים משונאינו, שהחריבו יחד את ביתנו!  תרתי משמע!!!

ולכם משפחה וחברים טובים, תודה שהגעתם וכיבדתם את תמר ואותנו, 
שלא תדעו עוד צער וימים נוראים,  אתם ומשפחותיכם.

---

חברים ומשפחה,
אנחנו כאן,  כי לפי המניין, 11 חודשים עברו! 
11 חודשים למי? מתי?

רק אתמול היא התקשרה, 
ושלשום לא הצלחתי להשתיק אותה בנאומה. 

אני עדיין רואה את האצבע היפה שלה, מנופפת לעברי
אני עדיין שומעת את צחוקה המתגלגל, כשהיא מקנטרת אותי.

ובטלפון, בטלפון שלי עדיין מצוין, 
שמחר בבוקר אני צריכה להעיר את תמר.

בעוד שבועיים מתחילה שנת הלימודים השלישית במכללה.
החברים שלה  כבר מתכוננים. תמר כבר לא תמשיך איתם.

עצוב לי מאוד, 
עצוב לי הפספוס, 
ועצוב לי מאוד קטיעתו של החלום.

האם באמת עברו 11 חודשים?
אני עדיין ב- 7.10     
עדיין מחפשת ומקווה

אולי זה לא באמת קרה? אולי זה רק חלום רע?

ואם זה באמת חלום, אנא תעירו אותי! 
אני צריכה חיבוק!  עוד חיבוק ועוד אחד.

לפני 11 חודשים האדמה רעדה תחתי, תחתינו 
והיום-יום מאז בתחושתי, הוא כמו  עקיצות של יתוש.

עקיצות שאני מנסה ללמוד לא לשים לב אליהן. 
אני מנסה לעבור יום,  מבלי לחוש את הכאב, או את הזיכרון,     
מבלי לכאוב את האובדן או את הגעגוע.

קל יותר לשים לב כשאת נעקצת. ואני נעקצתי כהוגן. 
קל יותר להתמקד בצריבה החדה והמהירה, של העקיצה

קשה הרבה יותר להתבונן ולחוש במרווחים של הזמן.
ובמרבית הזמן אין לי מרווחים כלל.   
יש רק כאב אין סופי מתמשך.

העור שלי כבר לא מרגיש דבר, 
אפילו לא את האוויר הנושף עליו.
האף שלי לא מריח דבר,
הכל טפל.
רגעי הנוחות שלי נעלמו.

הייתי רוצה להתאמן בלהיות שלווה,
הייתי רוצה לנוח במרווחים, שבין העקיצות
אבל לי אין מרווחים!
הכל כאב אחד ארוך ואין סופי
עם מעט מדי חיוכים.

אני יודעת שגם אתם כואבים, והשלווה עזבה גם אתכם, משפחה וחברים.

אני ומשפחתי יותר ממודים לכם 
על התמיכה ועל הדרך שאתם סוללים לנו, במסע העגום הזה.

לא בטוח שהיינו מצליחים בלעדיכם.

תמר אכן צדקה. 
החברים שלה ושלנו,  לעולם לא יעזבו אותנו.

חודש עגום עברנו 
מאזכרה לאזכרה,
חוג שיש   פתחנו לנו.
צעדנו מעדן ליפתח,
מבן לתמר, ומחר נבקר גם  את דור.

חמישה פרחים, חמש חלומות חמשה ילדים!

לפעמים כשהיגון משתלט עלי אני כועסת עליה, על תמר!  שהיא באמת בחרה בחברים!

כן, חברים מיוחדים היו לה,
חברים מאושרים שגדלו בבתים מיוחדים,
והפכו עבורנו למשפחה, וחלק מהחיים החדשים שלנו.

הלוואי ויש חיים בעולמות העליונים, 
והילדים שלנו למעלה חוגגים, כפי שחגגו את החיים.

תודה לכם, תודה לכולכם,
ושיהיו לנו ימים יותר טובים.

---

השבת השחורה ב- 7 באוקטובר. 

שנה חלפה, ודבר לא השתנה.
תמר לא חזרה,
וכנראה גם לא חוזרת.
חיכינו, קיווינו, חיפשנו, דיברנו ושיתפנו,
ולבסוף, חודש אחרי, קיבלנו את הבשורה.
תמר נרצחה.

ילדה יפה בת 27,
סטודנטית למשפטים, ואחות שלישית מבין ארבע אחיותיה.
עולם שלם של חלומות, אהבות, אתגרים וניצחונות, עצר מלכת.

תמר אהובתנו נרצחה, כשהיא חוגגת במסיבה.
את גופתה שרפו שכנינו העזתים.

את גורלה של תמר גילינו,
חודש אחרי
מהתיעוד המצמרר, שהם עצמם צילמו,
אלו שקוראים לעצמם בני אדם.

אנחנו מתגעגעים, לתמר, 
מתגעגעים לצחוקה המתגלגל,
לנוכחותה, 
ולחיינו הקודמים הפשוטים והתמימים,
ולאמונה שאנחנו חיים בחברת העמים.

ה-7 באוקטובר 2023, הוא נקודת ציון מצמררת 
לישראלים, ליהודים, 
ולא פחות לכל חבר העמים הרואה את האדם, את זכויות הפרט, ואת החיים.

אנחנו יאירה ודודי ההורים, 
אדוה אלה ונטע אחיותיה, 
גדעון ואלון גיסיה וחבריה, 
וכמובן יונתן, יותם, תבל ועומר אחייניה האהובים עליה מכל, 
מאחלים לכולם שנה טובה, 
חזרת החטופים סיום המלחמה, 
והיכולת שלנו לחיות במדינה מיוחדת שלנו עם חילוקי הדעות 
תוך כבוד הדדי לזולת.

---

אותיות נשמה - תמר

ת - תנו לשמש לעלות
לבוקר להאיר
הזכה שבתפילות
אותנו לא תחזיר.
מי אשר כבה נרו
ובעפר ניטמן
בכי מר לא יעירו
לא יחזירו לכאן.
איש אותנו לא ישיב
מבור תחתית אפל
כאן לא יועילו
לא שמחת הניצחון
ולא שירי הלל.
לכן רק שירו שיר לשלום!
(מילים: יעקב רוטבליט, לחן: יאיר רוזנבלום)

מ - מי שחלם לו, ונשאר לו החלום.
מי שלחם לו - לא ישכח על מה לחם,
מי שנישאר ער כל הלילה עוד יראה אור יום. 
מי שהלך הוא לא יראה זאת לעולם. 
(מילים: דידי מנוסי, לחן: יוחנן זראי)

ר - רעי זה לא חלום, ולא חזיון הוזה,
מאז ועד היום בוער, בוער הסנה.
לוהט בזמר און, בלבבות האל. 
של נערי ציון ברכב הברזל. 
(מילים: יחיאל מוהר, לחן משה וילנסקי)

ג - אם גם ראשנו שח
ועצב סובבנו 
הבה ונתלקח
מן השמחה שבנו
(מילים: יעקב אורלנד, לחן: מרדכי זעירא)

ו - והעמק הוא כפתור ופרח
וההר הוא פרח וכפתור,
והצפון שלגים וקרח
והדרום זהב טהור.
כל הפרדסים נותנים כאן ריח
והשקדיות כולן פורחות,
השמש כאן תמיד זורח
על מי תוגה ומנוחות.
(מילים: דודו ברק, לחן: שייקה פקטוב)

ט -  טוראי שהגיע אתמול לא עצם את עיניו,
מבטו מרחף בחלל האויר ותוהה
אם עלה בליבו געגוע אל בית ואב
הוא מרים את שולי אבלו ורואה.
כי כוכב הצפון עוד בוער,
כי כוכב הצפון עודו ער,
כמו אח נאמן הוא ניצב בפינה
ומרגיע ביד אמונה
כוכב הצפון!
(מילים: דידי מנוסי, לחן: יוחנן זראי)

מ - מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? שאל המלאך?
וברך לו חיוך שכמוהו כאור
וברך לו עיניים גדולות ורואות
לתפוס בן כל פרח  וחי וציפור
ולב להרגיש בו את כל המראות

הנער הזה - עכשיו הוא מלאך.
לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך.
אלוהים, אלוהים, אלוהים
לו אך ברכת לו - חיים.
(מילים: רחל שפירא, לחן: יאיר רוזנבלום)

נ - ניגון ישן
ניגון ישן על מעיין.
על מעיין שובב.
מימיו היו צלולים צלולים,
גליו היו כחולים כחולים,
מעל לחול זהב.
היה מרווה נודד עייף
ולאילן המתכופף
את חיותו נתן.
אבל בעומק נשמתו המה המה
וערגתו שפך לסהר וחמה,
ישאף לנעלם ולחלום יכמה
ולא ידע אל מה.
(מילים: יחיאל מוהר, לחן: משה וילנסקי)